לאה ניקל נולדה בשנת 1918 בז'יטומיר שבאוקראינה ועלתה ארצה עם הוריה בגיל שנתיים.
היא גדלה בתל אביב והתחנכה על ידי החשובים שבאמני "אופקים חדשים", אצל חיים גליקסברג מגיל 16 ואצל יחזקאל שטרייכמן למדה בסוף שנות הארבעים.
היא התגוררה בפריז בשנות החמישים עם סטימצקי. בעת שהותה בפריז התוודעה לסגנון "טאשיזם" המבוסס על זרימת והתזת צבע. למרות העבודה בסגנון זה היא בונה קומפוזיציה מאורגנת בציוריה. ציוריה מתאפיינים בצבעוניות עזה ובגודל גדול, היא מרבה להשתמש בטכניקות של חריטה, ציור באצבעות, טפטוף ושרבוט.
בשנות ה-60 שהתה בניו יורק ובשנות ה-70 ברומא – נודדת בין מרכזי האומנות העולמיים. לאחר שחזרה לארץ התגוררה למשך תקופה מסוימת באשדוד, ואחר כך במושב קדרון.
ב-1968 זכתה בפרס משרד החינוך והתרבות לציור, ב-1972 בפרס זנדברג לאמנות ישראלית ממוזיאון ישראל, ב-1982 בפרס דיזנגוף וב-1987 בפרס גמזו. בשנת 1995 זכתה יחד עם מנשה קדישמן בפרס ישראל לציור.
ניקל המשיכה לצייר כמעט עד יום מותה, היא נפטרה ב 10 בספטמבר 2005 ממחלת הסרטן.
